"מרבה נכסים, מרבה דאגה"
בפרקי אבות פרק ב' פסוק ז' נכתב כי מי שיש בבעלותו נכסים רבים, יש לו דאגות רבות.
את הביטוי הזה פרשו חכמים רבים אשר טענו שהמשמעות של המילה "דאגה" היא "אחריות".
ביטוי זה נכתב לפני מאות רבות של שנים, כשאנשים חיו בכפרים קטנים והאדמות סביבם היו בחינם.
למי שהיו הרבה גידולים ובעלי חיים, היתה הרבה אחריות להאכיל את בעלי החיים, לקצור ולזרוע בשדות ולקטוף את הירקות הבשלים.
לבעלי דירות יש אחריות – לתחזק בהתמדה את הנכסים בצורה ראויה.
במאה ה 21 של העולם המודרני, לחסרי נכסים יש דאגות רבות.
למי שאין דירה בבעלותו יש דאגות מהותיות, וביניהן כיצד ישלם את דמי השכירות כשיהיה מבוגר (תוחלת החיים הארוכה מהווה איום אמיתי) ומה יישאר לו להוריש לילדיו.
ההבדל בין מגורים בשכירות לבין בעלות על דירה, בא לידי ביטוי לאחר סיום תשלומי החזרי הלוואת המשכנתא. עד אז, גם השוכר וגם בעל הדירה משלמים אלפי שקלים בכל חודש למישהו אחר.
אולם, יום אחד התשלומים האלה מסתיימים אצל מי שיש דירה בבעלותו.
בזקנתו, לא רק שהוא לא צריך לשלם תשלום חודשי לאף אחד, יש בידיו נכס שהוא יכול להוריש.
יותר מכך, יש בידיו נכס שהוא יכול לשעבד כבטוחה ולקבל תמורתו כסף מהבנק. בכסף שהוא יקבל (כהלוואה) הוא יוכל להשתמש כדי להתקדם הלאה כלכלית.
לחסרי נכסים יש דאגות ולבעלי נכסים יש אחריות – אחריות כלפי עתידם וכלפי ילדיהם.
לחסרי נכסים יש תשלומים שלעולם לא יסתיימו ולבעלי נכסים (מניבים) יש הכנסות (פאסיביות).
משקיעי נדל"ן רציניים אינם רצים למרחקים קצרים. הם מביטים לטווח רחוק דרך עדשות משקפי שוק הנדל"ן.
מספיק לראות את כל הרווקים והרווקות בני ה 20-40 פלוס, בשביל להבין את גודל האוכלוסיה שמחפשת מגורים בשכירות. קבוצה זו של שוכרים אינה יכולה וגם אינה רוצה לקנות דירה, מכיוון שהם מחפשים למצוא את "האחד" על מנת לקנות יחד איתו (גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה שיתופית).
במדינת ישראל יש עיר מרכזית אחת – תל אביב.
יש את משולש הביקוש – תל אביב, גבעתיים ורמת גן, אשר סביבו התפתחו "מעגלי" מחירי נדל"ן.
למעט יוצאי דופן, ככל שהמעגל מתרחק מתל אביב, כך מחירי הדיור נמוכים יותר.
אז במעגל הקרוב נמצא את פתח תקווה וחולון, בזה שאחריו את הרצליה וראשון לציון, במעגל הבא את ראש העין ונתניה, ואחריו את אריאל, חדרה ויבנה, וכך הלאה.
בחודש 5/2013 משרד השיכון דיווח שברבעון הראשון של שנת 2013, מחירי הדירות שמרו על רמות מחירים גבוהות, עם עלייה (ריאלית – מעבר לאינפלציה) של 1-3% ביחס לרבעון האחרון של 2012.
למרות הגבלות המימון (עד 50% משווי הדירה), עדיין ישנן הרבה ערים "אטרקטיביות" להשקעה (ביניהן חדרה, דימונה, עפולה, אשקלון ועוד), ואציין 4 מהן:
לוד: יותר ויותר סטודנטים עוברים ללוד ותורמים לאווירה שונה מזו שידעה העיר בעבר.
שליש ממחנה הקריה בתל אביב וחלק ממחנה השלישות והבקו"ם בתל השומר יעברו לעיר בשנת 2020.
אזור התעשייה הצפוני יגדל משמעותית ויביא לעיר תעסוקה והכנסות מארנונה (600,000,000 ₪ יושקעו בפרוייקטים של תעסוקה, משרדים ומסחר).
יש 2 תחנות רכבת בעיר והנגישות התחבורתית גבוהה מאוד (כביש 40, כביש 1, כביש 6 וכביש 431).
חיפה: העיר נמצאת בתנופת התפתחות, הן מבחינת תשתיות (מנהרות הכרמל) והן מבחינת היקף בנייה חדשה (דוגמת שכונת רמת הנשיא). פרוייקטים חדשים (קמפוס הנמל, פיתוח העיר התחתית וחזית הים) מעוררים את החזון של העיר היפה הזו. מחירי הדירות, שנגעו ברמות שפל בשנת 2008, נמצאים מאז במגמת עלייה תמידית. המטרה היא להשאיר את בוגרי הטכניון והאוניברסיטה לגור בעיר בתום הלימודים, ולעבוד בפארק ההיי-טק מת"ם, במקום להגר לכיוון תל אביב והרצליה.
באר שבע: בירת הדרום מונה 210,000 תושבים ו- 30,000 סטודנטים ומשרתת אוכלוסיה של 600,000 איש, החל מעומר, מיתר ולהבים ועד מצפה רמון, ירוחם, דימונה ואופקים. העיר מהווה מגנט למשקיעי נדל"ן, ורבות נכתב על הסטודנטים, בית החולים ומעבר צה"ל לדרום. בעיר נבנים פארק היי-טק וקניונים, בין היתר על מנת להשאיר בעיר את הסטודנטים בתום תקופת הלימודים. החזון הוא להקים בעיר את עמק הסיליקון הישראלי.
כרמיאל: העיר מצפה לשני פרוייקטי תשתית – מסילת הרכבת לעכו וסלילת כביש 6 צפונה. מה גם שמכללת אורט בראודה ומחירי הדירות הנמוכים מושכים משקיעים לאזור.
רובם המכריע של הצעירים בישראל של 2013 (רווקים, גרושים וזוגות נשואים), מתלוננים על מחירי הדירות, ונאלצים לגור בשכירות.
ההוצאות אדירות וההכנסה מוגבלת.
בקושי מצליחים לחסוך 1,000 ₪ בחודש או 12,000 ₪ בשנה, שהם 120,000 ₪ "בלבד" ב 10 שנים.
מעמד הביניים יכול לשכוח מרווחה כלכלית. יוקר המחיה שוחק אותו.
לכן דירות להשקעה הן מצרך מבוקש בסופרמרקט הנדל"ן.
